עימות נדיר בין בית הדין הרבני לבית הדין של העדה החרדית פרץ לאחר שבני זוג שבית הדין הרבני האזורי קבע כי הם מעוכבי נישואין עד לבירור עניינם, נישאו על ידי העדה החרדית ואף קיבלו תעודת נישואין ממלכתית.

דייני בית הדין הרבני האזורי בירושלים הרב יצחק אלמליח, הרב יוסף גולדברג והרב יעקב חיים סלומון שחשפו את הפרשה הגיבו בחריפות. בית הדין דרש ממנהל המחלקה לרבנות ונישואין במשרד לשירותי דת "לקיים בדיקה מעמיקה ולברר כיצד אירעה תקלה חמורה כזו של נישואי האישה והנטען אף על פי שנרשמה זה מכבר כמעוכבת נישואין". בית הדין הורה להנהלת משרד הדתות לבצע את הבירור ביסודיות ולדווח לבית הדין על הממצאים והמסקנות בתוך 21 יום.

תוך כדי תביעת גירושין שנדונה לפני כשנה פנה בעל לבית הדין הרבני וביקש כי בית הדין יאסור על אשתו להינשא בעתיד לפלוני והמציא לבית הדין נימוקים וראיות כבדי משקל שעל פיהן, לדעתו, אסורה אשתו להינשא לאחר גירושיה לאותו פלוני. בית הדין האזורי קיבל את הדרישה ופסק בהחלטתו כי "עד להכרעה סופית בתיק מחליט בית הדין לעכב באופן זמני את נישואי האישה והנטען". משנודע לאיש לאחר הגירושין כי גרושתו מתכוונת להינשא לאותו אדם, שב הגרוש וביקש לעכב את הנישואין.

לקראת הבירור בפני בית הדין כמתחייב מההחלטה הודיע במפתיע בא כוח האישה כי הגרושה והנטען נישאו זה לזו, וכאסמכתא צורפה תעודת נישואין רשמית ובה צוין כי הנישואין נערכו בעדה החרדית.

בנוסף טען בא-כוח האישה כי בגט וב"מעשה בית דין" שניתן לצדדים לאחר הגט נכתב כי היא מותרת לכל אדם ושמו של הנטען לא הוזכר. בפסק דינם דחו הדיינים טענה זו והבהירו כי הביטוי "מותרת לכל אדם" איננו כולל נישואין הנובעים מעריות או ממעוכבי נישואין למיניהם. כמו כן, הדגיש בית הדין כי אם נתגלו ראיות חדשות רשאי בית הדין לאסור גם אם שמו של הנטען לא הופיע ב"מעשה בית דין" המקורי.

לאחר שיתקבלו ממצאי הבדיקה מן המשרד לשירותי דת – כיצד בוצעו הנישואין האסורים בעדה החרדית – יחליט בית הדין על המשך צעדיו בפרשה.

יצוין כי רישום נישואין באמצעות העדה החרדית היה נהוג כבר בעת שלטון המנדט בארץ ישראל. לאחר הקמת המדינה קיבלה העדה החרדית אישור להמשיך ברישום נישואין לפי הכללים של הרבנות הראשית לישראל. בהתאם לכך היא אף מנפיקה לבני הזוג תעודות נישואין הנושאות את סמל מדינת ישראל.